חזרה לתוצאות החיפוש

מוזיאון ישראל -

  • שם:
    מוזיאון ישראל
  • עיר/ישוב:
    ירושלים
  • כתובת:
    דרך רופין
  • מנהל/ת:
    משרדים
  • טלפון:
  • דוא”ל:

על המוזיאון

מוזיאון ישראל הוא מוסד התרבות הגדול ביותר במדינת ישראל ונמנה עם המוזיאונים לאמנות וארכאולוגיה המובילים בעולם. האוסף האנציקלופדי של המוזיאון מוצג בארבעה אגפים: אגף בצלאל לאמנות, אגף ברונפמן לארכאולוגיה, אגף מנדל לאמנות ותרבות יהודית ואגף הנוער לחינוך לאמנות. מוזיאון ישראל נוסד בשנת 1965, ובעזרת תמיכתו של חוג פטרונים מכל רחבי העולם ותרומות רבות הצליח ב-50 שנות קיומו לבנות אוסף נרחב ומגוון ובו כחצי מיליון פריטים המשקפים את מלוא המגוון של התרבות החומרית.

בקיץ 2010, נשלם מיזם בן שלוש שנים של חידוש, שדרוג והרחבה, הגדול מסוגו בתולדותיו של המוזיאון שהתפרש על פני כל שמונים הדונמים של קריית המוזיאון. המיזם נוהל בידי חברת העיצוב של ג'יימס קרפנטר מניו יורק ומשרד אפרת-קובלסקי אדריכלים מתל אביב. מטרתו של המיזם הייתה להעצים את חוויית המבקרים בו ובמהלכו עוצבו מחדש הגלריות הקיימות באגפי האמנות, הארכאולוגיה והאגף לאמנות ותרבות יהודית ואף נתווספו גלריות חדשות, הוגדלו מתקני הכניסה ונבנו מעברים נגישים ומרחבים ציבוריים.

היכל הספר הוא המשכן למוצגים שהם מן החשובים ביותר במוזיאון ומן התגליות הארכאולוגיות החשובות ביותר: מגילות מדבר יהודה. המגילות הן כתבי היד המקראיים העתיקים ביותר בעולם, והן נכתבו החל במאה ה-2 לפני הספירה ועד למאה ה-1 לספירה. את משכנן, היכל הספר, תכננו האדריכלים פרידריך קיסלר וארמנד ברטוס והבניין זכה למוניטין עולמיים בזכות עצמו.

בסמיכות להיכל נמצאת אחת התוספות החדשות והמרתקות ביותר למוזיאון: דגם ירושלים בימי הבית השני. הדגם משחזר את אופייה הטופוגרפי והארכיטקטוני של העיר בשנת 66 לספירה, שנת פרוץ המרד הגדול נגד הרומאים אשר הוביל בסופו של דבר להרס העיר ולחורבן המקדש. סמיכות ההיכל והדגם יוצרים הקשר היסטורי רציף.

גן האמנות על-שם בילי רוז נחשב לאחד מגני הפסלים היפים במאה ה-20. הוא תוכנן בידי הפסל היפני-אמריקני איסאמו נוגוצ'י ומהווה נקודת מפגש לתרבויות שונות – המזרח הרחוק, המזרח הקרוב והמערב – למול נופיה הדרמטיים של ירושלים. באוסף הפסלים המוצגים בגן נכללות עבודותיהם של מנשה קדישמן, הנרי מור, קלאס אולדנברג, פבלו פיקאסו, אוגוסט רודן וג'יימס טורל.

אגף הנוער לחינוך לאמנות על שם רות מצטיין הן בגודלו, הן בהיקף הפעילויות שהוא מציע. בכל שנה נהנים יותר מ-100 אלף תלמידים מכל רחבי הארץ ממגוון רחב של פעילויות במקום. באגף הנוער אולמות תצוגה רחבי-ידיים, סדנאות, חדרי הרצאות, ספרייה ובה ספרי ילדים מאוירים, חדר מִחזור וחדר אוספים.

נוסף על התכניות הרבות המתקיימות בו, מוזיאון ישראל גם אחראי לניהול שני אתרים נוספים בירושלים: מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה אשר נבנה בשנת 1938 במימונו של ג'ון רוקפלר לצורך הצגתם של ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בארץ ישראל; ובית טיכו, לשעבר ביתם של רופא העיניים ד"ר אברהם טיכו ושל אשתו הציירת אנה, אשר הורישה את הבית על אוספיו וספרייתו לתושבי ירושלים, כדי שישמש מרכז אמנות לשירות הציבור. בית טיכו שודרג במהלך שנת 2014-2015, והוא נפתח שוב לציבור ובתוכו תגליות מפתיעות שהתגלו במהלך עבודות השדרוג.

ברוכים הבאים לאגף הנוער והחינוך לאמנות ע"ש רות,

אגף זה מרכז את כל תכניות החינוך והתרבות של מוזיאון ישראל. כאן נולדים הרעיונות ומתגבשות התכניות שמטרתם לקרב את הקהל אל המוזיאון ואל ערכי התרבות, הדעת והיופי שהוא מגלם בתוכו.

זהו אחד מאגפי החינוך הגדולים והמובילים בעולם. אנשי מקצוע רבים מתחום החינוך המוזיאלי באים ללמוד מן הניסיון שהצטבר כאן במהלך השנים ומוצאים מקום ייחודי וקסום המשלב מקצועיות עם חוויה של למידה, משחק והנאה.

אנו מזמינים אתכם ליצור קשר ולצאת אתנו למסע מרתק של למידה וחוויה.

דגם ירושלים בימי הבית השני

הדגם משחזר את מראה העיר ירושלים בשנת 66 לספירה. בשנה זו, ערב פרוץ המרד הגדול של היהודים ברומאים, הגיע שטח העיר לשיאו, כ 1,800- דונם (יותר מכפליים משטח העיר העתיקה כיום), ומספר תושביה המשוער היה 50 – 80 אלף.

הדגם נחנך בשנת 1966 במתחם מלון הולילנד שבשכונת בית וגן בירושלים וזכה מיד להערכה רבה של חוקרים ותלמידים ושל קהל המבקרים מן הארץ ומחוץ לה. הדגם נבנה ביזמת בעל המלון, הנס צבי קרוך, לזכר בנו יעקב (ארנסט) שנפל במלחמת העצמאות, בקרב על הגנת קיבוץ ניצנים שעם חבריו נמנה. קרוך ביקש להעשיר את ירושלים, שהייתה אז מנותקת מן העיר העתיקה, בנכס של תרבות שהוא גם אטרקציה תיירותית, אשר יגלה למבקרים בו כיצד נראתה העיר היהודית בשיא תפארתה.

כשהיה צורך להעתיק את הדגם למקום אחר, נמצא מוזיאון ישראל למקום המתאים ביותר. בצד השיפורים שנעשו בדגם והיתרונות הרבים שמקנה לו מקומו החדש, עצם סמיכותו להיכל הספר פתחה פתח לשילוב תוכני ורעיוני בין השניים. הדגם והיכל הספר מייצגים שני קטבים במגוון הזרמים והקבוצות שהרכיבו את החברה היהודית בשלהי ימי הבית השני: מצד אחד העילית החברתית, הכלכלית והפוליטית, שעמה נמנו חוגי השלטון והכוהנים, ששלטה בעיר ביד רמה. כנגדה, מצד שני, היו קבוצות בדלניות, שנפשן קצה בחיי המותרות והשחתת המידות בעיר ובמקדש והן בחרו להתבודד בחוף ים המלח ובין צוקי המדבר. ספרותן והגותן של קבוצות אלו משתקפות במגילות קומראן המוצגות בהיכל הספר.

ירושלים השתרעה אז על פני שני רכסים – הר הבית ושלוחת עיר דוד שבדרומו והגבעה המערבית, שהעיר העליונה שכנה עליה. גיא הטירופויאון הפריד בין שני הרכסים, ונחל קדרון וגיא בן הינום תחמו אותם ממזרח, ממערב ומדרום והקנו בכך לעיר הגנה טבעית. שטח זה הוקף בימי החשמונאים בחומה הנודעת בכתבי יוסף בן מתתיהו בשם "החומה הראשונה". רק מצפון לא היה כל מכשול טבעי ולפיכך לכיוון זה התפתחה ירושלים במאה שנותיה האחרונות, בהן ידעה שגשוג ופריחה. בתוך כך נוספו לה עם הזמן שתי חומות, המכונות אצל יוסף בן מתתיהו "החומה השנייה" ו"החומה השלישית". אולם מצפון גם נפתחה לימים הרעה על העיר: מכיוון זה צרו הרומאים והבקיעו את חומותיה. רוב שטחה של ירושלים, להוציא את חלקה הצפוני, נבנה בהיקף ובעצמה חסרי תקדים בימי החשמונאים ובמיוחד בימי שלטונו של המלך הורדוס, שמת 70 שנה קודם לשנה המוצגת בדגם. אין ספק כי לזכותו של מלך-בנאי זה, יותר מאשר לזכותו של כל שליט אחר, יש לייחס את הדר בנייניה ואת תפארתה של העיר.

במבט ראשון, העיר נושאת אופי הלניסטי-רומי מובהק. ואכן, המלכים בוני העיר, החשמונאים ובעיקר יורשיהם הורדוס וצאצאיו, הושפעו מאוד מן התרבות היוונית והרומית. שליטים יהודים אלה נקראו בשמות יווניים, נעזרו ביועצים נכרים וחיקו את אורחות החיים ואת דפוסי השלטון הרומיים. הדבר משתקף היטב בדמותה של העיר:

בתכנון העירוני, בסגנון המבנים והרחובות, במתחם המקודש הנישא בראש הר, בברֵכות המפוארות ובמתקני המים הציבוריים, במבני ההנצחה המונומנטליים ובמתקני הספורט והבידור. ואולם בהתבוננות מעמיקה יותר, מתגלים המאפיינים המייחדים את ירושלים כעיר יהודית. ראשית, קיים בה מתחם מקודש אחד בלבד – הר הבית – ובו מקדש אחד לאל יחיד. שנית, אין לראות פסלים או תבליטים המתארים דמויות אדם וחיות – לא במתחם המקודש, לא בכיכרות העיר ואף לא במבני הקבורה המפוארים. הסיבה להיעדר פסלים נעוצה בדיבר השני בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד). נוסף לכך בולטים בעיר, במיוחד בסביבות הר הבית, המקוואות הרבים והגדולים. אילו היינו נכנסים לבתים, היינו רואים מקוואות טהרה גם בהם, שכן לשמירה הקפדנית על טהרת הגוף יוחסה חשיבות ראשונה במעלה באורח החיים היהודי בזמן שבית המקדש עמד על תלו.

העיר רבת הפאר הנשקפת לפנינו בדגם לא התקיימה זמן רב. בשנת 66 פרץ המרד הגדול של היהודים ברומאים, ובשנת 70 , לאחר ארבע שנות לחימה, חרבה העיר וחרב בית המקדש. מאז ועד היום נותרו ירושלים והמקדש משאת לב ומחוז חפץ לתפילותיהם ולכיסופיהם של יהודים באשר הם.

ירושלים השתרעה אז על פני שני רכסים – הר הבית ושלוחת עיר דוד שבדרומו והגבעה המערבית, שהעיר העליונה שכנה עליה. גיא הטירופויאון הפריד בין שני הרכסים, ונחל קדרון וגיא בן הינום תחמו אותם ממזרח, ממערב ומדרום והקנו בכך לעיר הגנה טבעית. שטח זה הוקף בימי החשמונאים בחומה הנודעת בכתבי יוסף בן מתתיהו בשם "החומה הראשונה". רק מצפון לא היה כל מכשול טבעי ולפיכך לכיוון זה התפתחה ירושלים במאה שנותיה האחרונות, בהן ידעה שגשוג ופריחה. בתוך כך נוספו לה עם הזמן שתי חומות, המכונות אצל יוסף בן מתתיהו "החומה השנייה" ו"החומה השלישית". אולם מצפון גם נפתחה לימים הרעה על העיר: מכיוון זה צרו הרומאים והבקיעו את חומותיה. רוב שטחה של ירושלים, להוציא את חלקה הצפוני, נבנה בהיקף ובעצמה חסרי תקדים בימי החשמונאים ובמיוחד בימי שלטונו של המלך הורדוס, שמת 70 שנה קודם לשנה המוצגת בדגם. אין ספק כי לזכותו של מלך-בנאי זה, יותר מאשר לזכותו של כל שליט אחר, יש לייחס את הדר בנייניה ואת תפארתה של העיר.

במבט ראשון, העיר נושאת אופי הלניסטי-רומי מובהק. ואכן, המלכים בוני העיר, החשמונאים ובעיקר יורשיהם הורדוס וצאצאיו, הושפעו מאוד מן התרבות היוונית והרומית. שליטים יהודים אלה נקראו בשמות יווניים, נעזרו ביועצים נכרים וחיקו את אורחות החיים ואת דפוסי השלטון הרומיים. הדבר משתקף היטב בדמותה של העיר:

בתכנון העירוני, בסגנון המבנים והרחובות, במתחם המקודש הנישא בראש הר, בברֵכות המפוארות ובמתקני המים הציבוריים, במבני ההנצחה המונומנטליים ובמתקני הספורט והבידור. ואולם בהתבוננות מעמיקה יותר, מתגלים המאפיינים המייחדים את ירושלים כעיר יהודית. ראשית, קיים בה מתחם מקודש אחד בלבד – הר הבית – ובו מקדש אחד לאל יחיד. שנית, אין לראות פסלים או תבליטים המתארים דמויות אדם וחיות – לא במתחם המקודש, לא בכיכרות העיר ואף לא במבני הקבורה המפוארים. הסיבה להיעדר פסלים נעוצה בדיבר השני בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד). נוסף לכך בולטים בעיר, במיוחד בסביבות הר הבית, המקוואות הרבים והגדולים. אילו היינו נכנסים לבתים, היינו רואים מקוואות טהרה גם בהם, שכן לשמירה הקפדנית על טהרת הגוף יוחסה חשיבות ראשונה במעלה באורח החיים היהודי בזמן שבית המקדש עמד על תלו.

העיר רבת הפאר הנשקפת לפנינו בדגם לא התקיימה זמן רב. בשנת 66 פרץ המרד הגדול של היהודים ברומאים, ובשנת 70 , לאחר ארבע שנות לחימה, חרבה העיר וחרב בית המקדש. מאז ועד היום נותרו ירושלים והמקדש משאת לב ומחוז חפץ לתפילותיהם ולכיסופיהם של יהודים באשר הם.